Taz Even HaEzer 28 – ט"ז אבן העזר כח‏ – Tur

טור

פירוש

(א) הכסף שמקדש בו צריך שיהיה שלו. אבל אם גנב או גזל וקדש בו, קודם שנתייאשו הבעלים, אפילו שידך אותה תחלה שנתרצתה לקדש לו, ואמר לה התקדשי לי בזה, ואמרה אין אינה מקודשת. אבל קדשה לאחר יאוש, מקודשת, אפילו לא שידך. (ב) וכתב הרמ״ה דוקא בגזל דעלמא מקודשת לאחר יאוש, דאיכא יאוש ושינוי רשות. אבל אם גנב או גזל משלה ולא שידך אותה תחלה, וכשנתנו לה אמר לה התקדשי לי בזה וקבלה אותו ושתקה אינן קידושין. אבל אם שידך תחלה, או אפילו לא שידך תחלה וכשאמר לה התקדשי לי בזה ונתנו בידה אמרה אין, הוי קדושין. אבל אם אחר שבא לידה אמר התקדשי לי בו, ואמרה אין, אינה מקודשת. (ג) וכן הדין אם קדשה בחוב שהיה לה בידו, שאמר לה כנסי סלע זו שאני חייב לך, וחזר ואמר התקדשי לי בו, אם שידך, אפילו קבלתו בשתיקה, מקודשת. וכן אם אמרה אין, אפילו לא שידך תחלה, מקודשת. קבלתו בשתיקה ולא שידך תחלה, אינה מקודשת. (ד) אמר לה כנסי סלע זה בפקדון חזר ואמר לה התקדשי לי בו, אם אמר כן בשעה שנתנו לידה או קודם לכן, אפילו קבלתו בשתיקה, מקודשת, דכיון דשתקה וקבלתו איכא הוכחה שנתרצית בקידושין. וכתב הרמ״ה דוקא דשקלתינהו ואישתקה, אבל זרק לה קידושיה אפילו לתוך חיקה, ולא שקלתינהו אלא אישתקה, ואזלא לעלמא, שתיקה כי האי גוונא לאו כלום היא, דהא דתנן זרק לה קידושין קרוב לה מקודשת, הני מילי היכא דארצאי מעיקרא לאקדושי ליה, אבל סתמא אפילו ספק קידושין לא הוי. ואם לאחר שנתנו לידה בתורת פקדון אמר לה התקדשי לי בו, ואמרה אין, מקודשת. שתקה, אינה מקודשת. (ה) במה דברים אמורים שבא לידה בתורת פקדון, אבל בא לידה בתורת קידושין, שאמר לה התקדשי לי בחפץ זה, ואמרה לו והרי אינו שוה פרוטה, אם אמר יש לי בתוכו שוה פרוטה התקדשי לי בו ושתקה, הוי ספק קידושין. (ו) היה לו פקדון בידה או שהשאילה חפצים, ואמר לה התקדשי לי בזו, ונמצא שנגנב או נאבד, אם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת. וכתב א״א הרא״ש ז״ל דוקא שאינה יודעת סכום הפקדון ומתרצית להתקדש לו הן אם רב הוא או מעט, אבל אם יודעת סכום הפקדון ונגנב או נאבד ממנה, אינה מקודשת, שאינה מתרצית להתקדש אלא בסכום הפקדון שיודעת שהוא בידה, וגם הוא אינו חייב להשלים לה, כיון שלא הזכיר לה סכום הקידושין. (ז) היה לו מלוה אצלה, אפילו הוא בשטר, ואמר לה הרי את מקודשת לי במלוה שיש לי אצלך, אינה מקודשת. אפילו עדיין המעות בידה ולא שלחה בהן יד, דהני מעות דידה נינהו, דמלוה להוצאה ניתנה ולא יהיב לה השתא מידי. לא שנא מלוה לא שנא שכירות. ואפילו הגיע זמן השכירות והמלוה לגבות, ואפילו החזיר לה השטר כתב הרמב״ם ז״ל שאינה מקודשת, אפילו יש בו שוה פרוטה, כיון דלא אדכרה בעידן קידושין לקדושי ביה, סתמא כמקדש במלוה לחודיה דמי. (ח) אבל אם אמר התקדשי לי בשטר חוב זה ונתנו לה, שמין הנייר, אם יש בו שוה פרוטה מקודשת, ואם לאו הוי ספק קדושין. (י) אבל אם אמר התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה, מקודשת. אפילו לא מחל לה המלוה, אלא אמר לה הרי את מקודשת לי במה שאני מרויח לך הזמן, מקודשת, שיש בהנאה זו שוה פרוטה. ואסור לעשות כן משום ריבית. (ט) ובעל העיטור כתב שאין בו איסור אלא אם כן אמר לה הריני מלוה לך מנה עד זמן פלוני על מנת שתתקדשי לי בההיא הנאה, וכיון דלא קץ לאו ריבית הוא אלא אבק ריבית, עד דאמר לה ארבעה בחמישה. וכ״כ ר״ח שאם היה מלוה בידה ומרויח לה הזמן ומקדש בה אינה מקודשת אלא כשמלוה לה עתה עד זמן פלוני. וכתב הרמ״ה^א וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אם קדשה בהרווחת זמן מלוה דמעיקרא, הוי ספק קידושין, ולא שריא לעלמא בלא גט. ואם קבלה קידושין מאחר, צריכה גט משניהם. (יא) אבל אם היה לו משכון ממנה, במלוה שיש לו אצלה, וקידש בו, מקודשת, ואפילו משכנה בשעת הלואה. ואפילו לא החזיר לה המשכון, אלא אמר לה התקדשי לי במלוה שיש לי אצלך, כיון שיש לו משכון מקודם. והרמ״ה כתב דוקא כשהחזיר לה המשכון. וכתב עוד דוקא דמטא לידיה דמקדש בתורת משכון, אבל אי לא מטא לידיה בתורת משכון, אע״ג דמדינא מצי למיתפשיה אזוזי, דכל כמה דלא גלי דעתיה דנקטיה ליה בתורת משכון אינה מקודשת. (יב) ואם יש לו מלוה אצל אחרים, ויש לו משכון מהם, וקדשה בו גם בזה כתב הרמב״ם שבכל ענין מקודשת. וא״א ז״ל כתב דוקא שמשכנו שלא בשעת הלואה, אבל אם משכנו בשעת הלואה אינה מקודשת. (יג) היה לו מלוה על אחרים, ואמר לה הרי את מקודשת לי בחוב שיש לי ביד זה במעמד שלשתן, מקודשת, אפילו היא מלוה על פה. אבל אם לא אמר לה במעמד שלשתן, אפילו היא מלוה בשטר, והקנה לה השטר כראוי בכתיבה ובמסירה אינה מקודשת, אלא שמין בנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ודאי, ואם לאו הוי ספק קידושין. (יד) היה לו מלוה אצלה, ונתן לה עתה פרוטה ואמר לה התקדשי לי במלוה ופרוטה זו, מקודשת דדעתה אפרוטה. (טו) לפיכך אם אמרה לו עשה לי שירים ונזמים ואתקדש אני לך בשכר המלאכה, אינה מקודשת, דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, ומיד כשעשה קצת המלאכה היא מתחייבת לו בשכירות, והוה ליה מקדש במלוה. וכתב הרמ״ה לא שנא אם הוא שכיר יום על המלאכה, ולא שנא אם הוא קבלן דקי״ל אין אומן קונה בשבח כלי, והוה ליה מלוה, וכ״כ הרי״ף. אבל ר״י כתב דקי״ל דאומן קונה בשבח כלי, ואין כאן מלוה דכשנותן לה הכלי מתקדשת בשבח שיש לו, וכן היא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל.
ואם נותן שום דבר משלו לצורך המלאכה מקודשת דהוה ליה מלוה ופרוטה. (טז) קדש במלוה ובעל סתם בפני עדים צריכה גט, דודאי לשם קידושין בעל. (יז) מי שלקח מפירות חבירו בלא דעתו וקדש בהם אפילו מצאו חבירו ואמר לו למה לא לקחת מהיותר יפות ונמצא שם יפות מהן, אינם קדושין, שאין כאן הוכחה שהוא חפץ במה שלקחן, אלא מבושה אומר כן. וכתב הרמב״ם ז״ל קדש בדבר שאין מקפיד עליו, כגון תמרה או אגוז, הוי ספק קדושין. וכתב הרמב״ם ז״ל אריס שנטל מן הפירות קודם חלוקה וקדש בהן אינן קדושין, ואם נטל במדה וקדש הוי קידושין. (יח) ומי שיש לו סחורה בשותפות עם חבירו, ולקח בלא דעת חבירו וקדש בם, אינן קדושין דכיון שצריך שומת בית דין. (יט) השואל חפץ מחבירו וקידש בו, כתב בעל העיטור איכא מאן דמדמי ליה למתנה ע״מ להחזיר ואינה מקודשת, ואיכא מאן דאמר סתם שאלה שלשים יום ובההיא הנאה מקדשה, ומספיקא לא עבדינן בה עובדא ע״כ. ורבינו שמשון כתב בתשובה שהיא מקודשת. וא״א הרא״ש ז״ל כתב אם השאילו החפץ ולא ידע המשאיל שרוצה לקדש בו האשה אינה מקודשת, אא״כ השאילו לזמן ידוע ונתן לו רשות להשאילו לאחר וכשקדש בו האשה הודיעה שהוא שאול עד זמן פלוני, ושמין אם יש בהנאת אותו קישוט שוה פרוטה, מקודשת, אף על פי שאין החפץ שלו. ואם לאו אינה מקודשת. אבל אם המשאיל יודע ששאל החפץ לקדש בו האשה, מקודשת בכל ענין, דכיון שהשאיל לו אדעתא לקדש בו האשה, אנן סהדי שגמר בלבו ליתנו לו באותו ענין שיועיל לענין הקידושין שתהא האשה מקודשת בו, אם לא יועיל בלשון שאלה שיהיה בלשון מתנה, ולכל הפחות תהיה אותה מתנה ע״מ להחזיר, ותהא מקודשת, ויקנהו מהאשה ויחזירנו או יחזיר דמיו (כ) שאם נתנו מתנה לאדם על מנת להחזיר וקידש בו האשה מקודשת, רק שיחזיר המתנה למי שנתנו לו או דמיה. (כא) כתב הרמב״ם ז״ל המקדש באיסורי הנאה אפילו דרבנן כגון חמץ בשעה ששית אינה מקודשת. עבר ומכרו וקדש בדמיו מקודשת, אפילו באיסור דאורייתא חוץ מדמי עבודה זרה. וא״א ז״ל כתב המקדש באיסורי הנאה דרבנן כגון חמץ בשעה ששית או בשאר איסורי דרבנן מקודשת, ומיהו המקדש בחמץ דרבנן מששה שעות ולמעלה אינה מקודשת. (כב) ובמוכר איסורי דאורייתא ומקדש בדמיהן דמקודשת, דוקא כשמכרו לגוי או לישראל ויודע הלוקח שהוא איסורי הנאה, אבל אם אינו יודע לא חל המכר, והמעות גזל ביד המוכר. רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

^א כן ברוב כ״י. בנוסח ב״י: ״הרמב״ם״. בפרישה ובכמה עדי נוסח: ״הרמב״ן״.

(א) ואם באו אינה מקודשת דסתם גזילה לאו יאוש בעלים.
(ב) מקודשת מדרבנן משמע דדוקא אחר יאוש דהא כבר כתב הש״ע דלא הוי יאוש אלא בידוע וא״כ בסתמא אפילו מדרבנן לא הוי קדושין כלל וא״צ גט וכתבתי זאת להוציא ממ״ש מו״ח וז״ל מכח קושיא וכבר כתבתי בפ״ד בח״מ סי׳ שס״א (שס״ח) שהרש״ל הקשה קושי׳ זו וחולק על הטור כמבואר שם ואני כתבתי שם ליישב שאין קושי׳ בזה והדברים כהווייתן וקידש בגזל קודם שידוע שנתייאש בוודאי א״צ גט וכמו שפסקו כאן כל הפוסקים ומ״ש מו״ח ז״ל שהסכימו גדלים בזה להצריכה גט אף אנו נאמר שמבואר בתשובת מהרי״ל סי׳ צ״ז הלכה למעשה שא״צ גט וכן הסכים מהר״ש רבו ועוד כמה גדלים ע״ש ולא נמצא רמז בשום אחרון להצריכו גט וכיון דאף לפי דברי מו״ח ז״ל אינו אלא דרבנן להקל ק״ו בזה שמבואר מכל הפוסקים להקל ע״כ לית מאן דחש להצריכה גט ועוד אני אומר דהמחמיר בזה להצריכ׳ גט יוציא לעז על מעשה דמהרי״ל וכדאיתא ריש גיטין לענין גט אם צריך השליח לעמוד על כל הגט בשע׳ שנכתב שאין להחמיר מטעם הוצאות לעז גיטין ראשונים גם רש״ל שם לא הצריך גט כלל בטור כ׳ וז״ל וכ׳ הרמ״ה דוקא בגזל דעלמא מקודשת לאח יאוש דאיכ׳ יאוש ושינוי רשות אבל בגזל (דידה) ולא שידך אפי׳ אחר יאוש לא הוה מקודשת כיון דליכא שינוי רשות ואם גנב כו׳ כן הוא הנוסחא האמיתי ומ״ש ואם גנב הוא מל׳ הטור לא ל׳ הרמ״ה ובזה מתורץ מה שהקש׳ ב״י איני יודע למה כ׳ בשם הרמ״ה ותלמוד ערוך הוא דקמ״ל הרמ״ה דבגזל דידה לא מהני יאוש וזה אינו מבואר בתלמוד ומלבד זה תמהתי על קושי׳ ב״י דלפי הנר׳ יש רבותא גדלה אפי׳ במ״ש דבגזל דעלמא מקודש׳ מכח יאוש ושנוי רשות דהיינו רשות דהאשה שקבל׳ הגזל היה רשות א׳ וכ״כ המ״מ פ״ה דאישות כיון דקנאתו היא אף הוא קונה אותה ויש סתיר׳ ע״ז מההי׳ דאיתא בח״מ סי׳ שנ״ג שם בשם הרא״ש כיון דרבה מספק׳ ליה אי דאוריי׳ קונה יאוש לחודי׳ אי דרבנן כו׳ מ״ה אם קידש בו אשה צריכה גט מספ׳ דשמא קונ׳ מדאוריי׳ עכ״ל וק׳ דחשיב מה שמקדש בו לשינוי רשות א״כ למה עשה שם חומרא מזה מספק הא מדינ׳ מקודשת בודאי כיון דאיכא יאוש ושינוי רשות וא״ל דהתם מיירי בגזל דידה דקשה ממ״נ אי בדשדיך הא מקודשת בודאי מן הדין ואי בדל׳ שדיך לא הוה קידושין אפי׳ מדרבנן דתוכל לומר אין שקלי ודידי שקבלתי כדאמרינן כאן בסי׳ זה אלא ע״כ ודאי מיירי שם בגזל אחרים ואפ״ה לא מקרי שינוי רשות בזה לענין שתהיה מקודשת והטעם דהא בעינן שבשעה שנותן לה הכסף יהיה שלו באותו הפעם וכאן לא הוי שלו אע״פ דמתיאש דאין יאוש קונה מן התורה וממילא אין כאן שינוי רשות דאין נקרא שינוי רשות אלא אם נזכר אם נתן וכאן אין הנתינה כלום דנותן לשם קידושין ובאמת אין כאן קידושין באותו הפעם ע״כ כ׳ שם דמ״מ מדרבנן הוה קידושין דשמא יאוש קונה מדרבנן זהו הנ״ל בטעם הרא״ש דלשם וזהו סותר מ״ש כאן הרמ״ה דהוי שינוי רשות והי׳ ודאי מקודשת וע״כ נראה דיש מחלוקת בין הרא״ש והרמ״ה ואע״ג דהטור מבי׳ שניהם מצינו ג״כ בשאר מקומות כזה ומ״ש הטור כאן במקומו שהוא הלכות קידושין הוא עיקר דהוי שינוי רשות דהיינו קידושין ושינוי באים כא׳ דוגמ׳ לדבר בס״ס קל״ט בעינן ביטה וחצרה באים כא׳ וכן דעת הרמב״ם שהעתיק כאן לשונו בסעיף א׳ שכ׳ ונודע שקנה אותו דבר ביאוש מקודשת משמע קידושי ודאי והיינו מטעם שינוי רשות וא״כ חידוש גדול יש בדברי רמ״ה וראיתי בשם בן לב שהקשה ממ״ש התוס׳ בקידושין דף נ״ב ד״ה והיא לא אמר וא״ת רב מאי אתי לאשמועינן כו׳ וי״ל דאי ממתניתין הו״א דוקא בממון כו׳ ואם איתא לדברי הרמ״ה לא הוי קושי׳ כלל דרב אתי לאשמעינן אפי׳ אחר יאוש בגזל דידה כו׳ עכ״ל ולא הקשה כלום דהא רב אמתני׳ קאי דקאמר ש״מ דקדש׳ בגזל כו׳ ומתני׳ איירי לפני יאוש דכן הוא דיוק שם מדאמר ושל הפקר הי׳ ע״ש ומו״ח ז״ל כ׳ כאן שנית דמדרבנן צ״ג בכל גוונא וכ׳ שכ״כ בהג״ה ש״ע ולא דק שפיר דהג״ה זו אינו אלא אחר יאוש ודאי אבל בסתמ׳ כבר הלכה פסוקה בידינו דלית מאז דחש לר״ש דאמר סתם גזלה יאוש בעלי׳ אלא לא הוי יאוש ואינה מקודשת כלל אפי׳ להחמיר. (ג) אינה מקודשת דיכולה לו׳ אין שקלית ודידי שקלית אבל אם שידך תחלה או שאמרה הן היא מחלה על הגזל. (ד) אף ע״פ ששידך תחלה כו׳ – דמעיקר׳ קבלתו בחוב׳ והשתא בשעת קידוש לא מידי יהיב לה (אם החזיר לה חוב גם בזה תוכל לומר בעד חוב שלי קבלתי):
דברי המגיה ואיני יודע מי הגיה זה והוא ללא צורך דהרי הט״ז ציין בסעיף ג׳ א״כ קאי על חוב ועוד שכ׳ בהדיא דמעיקר׳ בחובה קבלתו ואפשר דטעותו הי׳ מכח שכ׳ הט״ז ולא מידי יהיב ליה דהוא סיום ס״ק ד׳ והגיע זמן פרעון שהוא התחלה ס״ק ה׳ והי׳ כתוב בלי שום פיסוק בנתיים ומכח שאין להם חיבור יחד לכן הגיה כן בלתי ראות בהג״ה בש״ע אבל א״צ להגיה זו דוהגיע זמן פרעון הוא ציון אחר בהג״ה בש״ע עכד״ה).
(ה) והגיע זמן פרעון זה לא נקט אלא לרבותא דאפ״ה לא חשבינן לי׳ לפרעון אבל באומ׳ תחלה כנסי בחוב לזה אין תלוי בהגיע ז״פ דאפי׳ לא הגיע זמן אמרינן דאינה מקודשת דאע״ג דקי״ל ריש בתרא דהלואי יפרע אדם בזמנו מ״מ זה אומר בפי׳ שנותני בפרעון חוב אמרינן דפרע תוך זמנו דלא ליטרדי׳ אח״כ בזמנו כדאביי ורבא ריש בתרא והכל מודים בזה כיון דאמר בפי׳ לפרעון כתבתי זה לפי שבספר מו״ח ז״ל כתוב וז״ל הרשב״א בתשובה סי׳ קל״ז דכתוב אם לא הגיע ז״פ אפי׳ קבלתו בשתיקה ולא שדיך מקודשת עכ״ל ולא מצאתי שם בסי׳ קל״ז ודבר זה אינו כלל דבסיק אלף רכ״ז כ׳ וז״ל וכיון דמעיקר׳ אומר שנותני לפרעון אפי׳ חזר ואמר לא לפרעון אלא לקידושין אפשר לה לומר אני לא לקידושין קבלתי אלא דעתי בזה לפרעון כמו שאמר תחלה לפי שאפי׳ לא אמר לה לפרעון ומסרו לה סלע בפקדון או להוליכו לאיש אחר וקבלתו בשתיקה אפי׳ (הכי) יכולה לומר לא לדעתך קבלתיו אלא לדעת פרעוני והוא שהגיע זמנה של מלוה עכ״ל הרי דלא כתב האי מלת׳ דהגיע זמן פרעון אלא בפקדון שהיה יכולה לתפוש הכסף לפרעון שלה ודאי אזלינן בתרי׳ אפי׳ בלא הגיע זמן ואינה מקודשת כלל ובנותן לה סתם אפי׳ הגיע הזמן מקודשת ע״כ אין להשגיח בדברים הנזכרים בדברי הרשב״א שהביא מו״ח ז״ל בל׳ שזכר שם.
(ו) י״א דהוי מקודשת הר״ן שהביא זה כ׳ תחלה דאינה מקודשת כיון דמתחלה אמר לשם חוב תוכל לומר אני תופש בלשון ראשון בחובי וגר׳ דלהלכה אינן קידושין ודאי אלא ספק.
(ז) הוה ספק קידושין אם תוכל לומר בזה דידי שקלית כיון שאין לה על המשכון כלום ואינו קנוי לה ואפי׳ למ״ד ב״ח קונה משכון מכל מקום לא משכתו עדיין ובשעת משיכה לא ניתן למשכון אלא לקידושין כ״כ בתשו׳ רשב״א אלף רכ״ז. (ח) ושתקה אינו כלום דשתיקה לאחר מתן מעות אינו כלום דהאי דשתקה משום דלא איכפת לה כיון דמעיקרא לאו אדעתיה דקידושין קבלתינהו למעות אלו אבל אם אומרת הן ה״ל כאלו נותן לה עכשיו לשם קידושין דהא לא חייב לה כלום קודם זה וכבר כתבתי בסי׳ כ״ז סעיף ג׳ במקום ד״א הוי לשון קידושין וחזר ואמר לה ל׳ קידושין כדין ואמרה הן דמועיל אע״פ שלא חזר ולקח הכסף ממנה קודם דהוי כמו פקדון דכאן. (ט) ספק מקודשת די״ל כיון דמעיקרא בתורת קידושין קבל׳ נהי דלית ביה בחפץ ש״פ כי הדר אמר תקדש בזוזי דאית בי׳ אי לא ניחא לה תשדינהו דהא לא נתחייב׳ בשמירתה דהא לא היה בפקדון ביד׳ ומדלא זרקה ש״מ שנתרצית בקידושין וזהו סברת רב הונא ברי׳ דר׳ יהושע או איכא למימר דלאו כל הנשים דיני גמירי וסברה דאין לזרוק אותם שמא יאבדו ותצטרך לשלם ולעולם לא נתרצית לקידושין וזהו סברת ר׳ אחא ורבא וע״כ אמר רבא בזה דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות ולאו כלום הוא ולענין הלכה קי״ל דספק קידושין יש כאן אבל א״ל דיש כאן ספק מכח ההי׳ דאמרי׳ בסי׳ ל״א סעיף נ׳ דאף אם אינו ש״פ כאן חיישי׳ שמא ש״פ במקום אחר שאני הכא דחזר ממה שרצה לקדשו בפחות מש״פ כ״כ הרא״ש והר״ן תירץ דגם מעיקרא לא נתכוין הוא אלא לקדש׳ במה שבתוך החפץ אלא שלא ידעה מזה עד שגילה האומר תתקדש במעות שבתוכו אמינא מעיקרא ממילא לא הי׳ החפץ בתורת קידושין מעיקרא וע״כ אין לחוש בשווי׳.
(י) והיה אם לא חזר כו׳ – תיוהא רבה קחזינ׳ כאן דהא אמר רבא בזה דהוה שתיקה דלאחר מתן מעות משמע שאם היתה אומרת הן הוי קידושי ודאי והיינו בשביל לשון הקידושין שאומר לה באותו הפעם והי׳ מתרצית לזה וא״כ כאן שלא חזר לומר פעם שני׳ לשון קידושין והלשון שאמר תחילה אינו כלום שהרי חזר ממנו לדע׳ הרא״ש שזכרנו וגם לדעת הר״ן היה בטעות כיון שלא ידעו שהוא מקדש במעות שבתוכו ממילא בטל לשון הראשון וא״כ במה תתקדש פעם שנית כיון שלא אמר לשון קידושין שנית ואע״ג דאמרי׳ סי׳ כ״ז דאם הי׳ מדבר עמה תחלה על עסקי קדושין נתן לה אח״כ ושתקה דדי בזה מ״מ לא דמי להכ׳ דהכ׳ בשעת שאינו אומר ל׳ קידושין שנית כבר הוא החפץ ביד׳ והוי לאחר מתן מעות לכ״ע כבר נתבטל לשון הראשון שאמר תחלה קודם הנתינה משא״כ לעיל דבשע׳ הנתינה שהוא עיקר הוא סומך על מה שאמר מתחלה מענין עסקי הקידושין וכן מבואר בגמ׳ שאמרו בזה תקדש בד׳ זוזי דהיינו שקדש׳ שנית וכן לשון הטור והרמב״ם זכרו כן ובודאי דוקא היא.
(יא) אשה שחטפ׳ כו מהר״ם פאדוו׳ סי׳ כ״ד כ׳ דשתיקה דאחר מתן מעות לא מהני וכ׳ דלהרי״ף שכ׳ כמ״ד חושו לה וה״ל ספק (וצריכה) גט היינו כיון דשידכו תחלה דהיינו שאמר תחלה לשון קידושין משא״כ כאן שלא הי׳ לשם קידושין לכתחילה קודם שחטפה ותמוה לי דבריו במאד דאם תחשוב הקידושין הראשונים לשידוך אמאי הוי קידושי ספק הא קי״ל בשידך תחלה אפי׳ אם לא אמר אח״כ כלום מקודשת ודאי וא״כ אפי׳ אם לא אמר אחר קידושין הראשונים כלום מקודש׳ ודאי עוד כ׳ להבי׳ ראיה מדברי הטור שכ׳ בד״א שבא לידה בתורת הפקדון אבל אם בא לידה בתורת קידושין כו׳ דק׳ דה״ל לקצר ולכתוב אבל אם בא ליד׳ שלא בתורת פקדון שאינה חייבת בשמיר׳ וא״ל התקדשי ושתק׳ הוי ספק אלא ודאי דקמ״ל אם (לא) שידך תחיל׳ לא הוי קידושין כלל וקידושין ראשונים הוי כמו שידך ע״כ ואיני רואה כאן דקדק כלל (לדייק מכאן דקידושין ראשוני׳ הוי כמו שידך ממאי דלא כ׳ אבל אם בא ליד׳ שלא בתורת פקדון וכו׳ כי הוא בלתי אפשר לומר כן) דהאיך יאמר הטור דאם קבלה שלא בתורת פקדון דהוי ספק דכל שלא בתור׳ פקדון הוי בדרך חטיפה כמעשה שנזכר שם בזה ודאי ג״כ אין קידושין כלל דאם היתה כוונתו להחזיק לעצמה דרך גזילה פשיטה שזה גרוע מחוב שהיא חייבת לו מה שהלוה לה ואין כאן קידושין כנלע״ד ודברי הרב בזה תמוהים מאוד בעיני וראיותיו שם ומסיק דעכ״פ צריכה גט וזהו חומר׳ בלא טעם גם רמ״א כ׳ כאן דל הוי קידושין כלל. (יב) ודוקא שאינה יודעת זהו לשון הטור בשם הרא״ש וכ׳ בפרישה נראה דאף דפתח רבינו בתרתי בפקדון ובשאלה מ״מ האי דינא בתרא דוק׳ בפקדון הוא אבל בשאלה לה כלי איירי בכל ענין אפי׳ יודעת תחלה הסכום ובשע׳ שקדש׳ לא ידע׳ שנגנב׳ ואפ״ה מקודשת אם נשאר בידה ש״פ דכיון שהי׳ חייבת לשלם לו הגניבה כדין שואל ודאי נתרצית לו להתקדש מה לי כשהן בעין או נגנב׳ ועלי׳ לשלם ומ״מ צריך להשאר מגניבה ש״פ דא״כ הוי מקדש במלו׳ והשתא א״ש דכ׳ רבינו דינו דווקא בפקדון כו׳ עכ״ל וכ״כ מו״ח ז״ל דבשאל׳ כיון דחייב באחריו׳ דמה שחייבת לשלם ה״ל מלוה ומה שנשתייר ש״פ ה״ל פרוטה וא״כ יש כאן מקדש במלו׳ ופרוט׳ דמקודש׳ וע״כ אין חילוק בין ידעה ללא ידעה אלא בפקדון ותמהתי שאלו הגאונים לא דקו כלל בפשט זה דהא איתא בגמ׳ בפשט דמקדש׳ בפקדון שביד׳ כו׳ דמיירי שיש עלי׳ אחריו׳ כדפרש״י בהדי׳ וז״ל אע״פ משקיבל עליה אחריו׳ קתני דאם לא נשתייר אינה מקודשת כו׳ ועל פשט זה כ׳ הרא״ש שאם יודעת סכום הפקדון לא מהני נשתייר ש״פ וא״כ הא דומי׳ דשאל׳ ונ״ל ברור דהטור פוסק בשביל זה הך שאל׳ אע״ג דלית׳ בגמ׳ אלא להורות דמיירי הך פקדיון באחריות דומי׳ דשאלה ולא שייך כאן כלל מלוה ופרוטה כיון דכתב הרא״ש שהי׳ דעתו דוקא אכל סך הפקדון א״כ היה כולל כל הסך בפקדון א״כ על הכל שייך שם קידושין וכן אית׳ בהג״ה סי׳ זה סעיף י״ח וע״כ אם קצת ממנו מלוה לא מהני הנשאר ודאי אם אמר בשעת קידושין הרי את מקודשת לי במלוה ופרוטה אמרינן דמקודשת בפרוטה דהדיבור של מצוה הוא כמאן דליתי׳ וכל הקידושין חלים על הפרוטה משא״כ כאן דהיתה סבור׳ שכל כך הפקדון הוא ישנו בעין וכל שיש בקצו מלוה ה״ל ככולו מלוה וע״כ אם נאבד אע״פ שנשאר ש״פ לא מהני בפקדון באחריות דה״ל כשאלה כיון שיש שם מלוה במה שנאב׳ והוא בכלל הקידושין ודוקא ע״כ לא הוי קידושין והא דלא נקיט בסיפא רק פקדון משום דבגמ׳ לא נקט רק פקדון אלא שהרא״ש גילה לנו ששאלה היא כפקדון כי הפקדון הנאמר בגמ׳ הוא באחריות ובשניהם יש חילוק בין לא ידעה סך הפקדון או ידעה ובסיפ׳ לא צריך להזכיר רק פקדון לחוד ועיין מ״ש בסעיף י״ד.
(יג) ומתרצת להתקדש אין פירושו שבפי׳ אומרת כן אבל מסתמא לא דא״כ פשיטא דאזלינן בתר׳ אלא ה״ק כיון שהיא אינה יודעת הסכום מסתמא מתרצית כו׳ וכן בסיפ׳ שאינה מתרצי׳ היינו נמי מסתמ׳ וכאומרת בפי׳ דמני.
(יד) שאינה מתרצית כו׳ – בטור סיים וגם הוא אינו חייב להשלים לה כיון שאינו מזכיר סכום הפקדון בשעת הקידושין פי׳ דבסי׳ כ״ט אית׳ באומר התקדשי במנה ונתן לה דינר ה״ז מקודשת וישלים לה המנה וה״א כאן ביודעה סכום הפקדון ונשאר ש״פ דמקודשת וישלים קמ״ל דזה אינו מקודשת כיון שלא זכר בפי׳ סכום הפקדון שכירות פעול׳ כו׳ עמ״ש סיף י״ב בזה. (טו) ואפי׳ עדיין המעות בידה דמעות דידה ניגחו כיון דמלוה להוצאה ניתנה נמצא (לא) הוי יהיב לה השתא ולא מידי.
(טז) ואפי׳ החזיר לה השטר כיון דלא אדכריה בשעת קידושין קידושי ביה כמקדש במלוה דמי ויש מחמירין ס״ל דכיון דנותן לה השטר הוי כמלוה ופרוטה. (יז) הרי זה ספק מקודשת דשמה ש״פ במקום אחר. (יח) שהוא כריבית – בטור כ׳ בזה וכיון דלא קץ לאו ריבית היא אלא אבק ריבית עד דאמר לה ד׳ בה׳ עכ״ל צ״ע דבח״מ סי׳ ע״ג משמע דהמתנת המעות לזמן ה״ל כתביעת ממון ממש לענין שאם אמר הלוה שהזמן עד י׳ ימים וע״א אומר היום סוף הזמן צריך לישבע ש״ד כשאר טענות של ממון וכ״ש דקשה על מ״ש הטור בשם בעל העיטור שאם אומר במה שאני מרויח לך הזמן במה שאתה חייבת לי כבר שאין בזה איסור דלא הוה הנאה והיינו הי״א שמביא בסעיף שאח״ז שאינה מקודשת דקשה ממ״ש בח״מ שזכרנו. (יט) במה שאני מרויח לך הזמן כו׳ – מהלואה שנעשית כבר ומשמע מכל הדיעות דכאן שאם מקדש בריבית קצוצה שאינה מקודשת ונראה הטעם דכיון דצריך הוא להחזיר בדיינים ה״ל גזל דריבי׳ וגזל דין א׳ להם וכדאית׳ ר״פ איזהו נשך דפרכינן למה לי לאו בריבית ובגזל ובאונאה וכיון שכן הוא שייכים בריבית קצוצה ג״כ כל דיני יאוש הנזכרים בסי׳ זה לגבי גזל הכי נמי בריבית ועו׳ יש לי ללמוד דמקדש באונאה נמי לא הוי קידושין דהא בגמ׳ שזכרתי מדמה גם אונאה לגזל ואע״ג דעביד שם בגמ׳ צריכותא מ״מ לפי האמת שלשתן שוים וע״כ יש להחמיר גם במקדש באונאה בענין דהוי ביטול מקח דלא להוי קידושין ואם יקדשנה אחר צריכה גט גם משני כי אין להקל מחמת קידושין אלו כיון דלא נזכר בגמ׳ בפי׳ מדבר זה נלע״ד וי״א שאינה מקודשת הוא דעת הרמב״ם דס״ל הנאות מחילות מלוה לא מהני כיון שאין נותן לה עכשיו כלום. (כ) פי׳ במשכנו (בשעת) הלואתו כו׳ – דכ״ש במשכון שלא בשעת הלוא קנה המלוה מדר׳ יצחק דדריש קרא דלך תהי׳ צדקה דאם אינו קונה משכון צדקה מניין והיינו שלא בשעת הלואתו דע״ז קאי קרא.
(כא) וי״א שאפי׳ לא החזיר – פי׳ שמקדש אותה מחמת הנאות מחילו׳ מלוה דהיינו דאמר כן וא״ל א״כ משכון גרע טפי דס״ד דלא סמכא דעתה כיון שאין מחזיר לה קמ״ל כ״כ התו׳ בפ״ק דקידושין דף י״ט והך י״א ס״ל כדיע׳ קמיית׳ דסעיף ט׳ דמהני מחילו׳ מלוה. (כב) יש לו קנין כו׳ – זה דעת הרמב״ם וס״ל דהא דרבי יצחק מיירי אפי׳ במשכנו בשעת הלואתו דקנה משכון וברמב״ם כ׳ יש לו מקצת קנין לפ״ז י״א דאף דלא קני לגמרי מדר׳ יצחק היכא דמשכנו בשעת הלואתו מ״מ קנה קצת מצד שיש לו עכ״פ שעבו׳ ויכול לקדש בו אשה וכ״כ התו׳ בפ״ק שם וזה עיקר.
(כג) ואם מכרו כו׳ – קאי על משכן של גוי במהרי״ו סי׳ קל״ח כתב להשואל וז״ל ודעתי׳ דמר כיון דהוי גזל מדרבנן דלא להוי קידושין כמו בחמץ בשעה ו׳ לבי מהסס בדבר כו׳ דכאן לא הוה גזל אלא כמו הפקעו׳ הלואתו דשרי ואע״ג דבמקום חילול השם אסור דלמ׳ איסור הוי אבל גזל לא הוי דטובה אשכחן דאסרו לכתחל׳ כגון אבק ריבית דאסרו לכתחלה דאטו אם קידש באבק ריבית דלא הוי קידושין כו׳ ועוד דאע״ג דאין יכול׳ למכור מ״מ כיון שאפשר להשמט מהגוי לומר שנאב׳ דאז הוי היתר בידו ואפשר דאין כאן אפי׳ חילול השם עכ״ל וק״ל דלפי מ״ש איסור יש אבל לא הוי גזל וכי הוי גזל מאי הוה הא בגזל הגוי אמרו ג״כ בהגוזל בתרא גזל הגוי אסור ה״נ נימא דיכול לקדש בו דל הוי גזל גמור ואעפ״י ששם בהגוזל ילפינן להא דגזל גוי אסור מקר׳ דכתיב ואכלת את כל העמים כו׳ מ״מ קרא אסמכתא בעלמא הוא כמ״ש שם הוא עצמו כמו שזכרתי בשמו דאינו אלא דרבנן. וא״כ מ״ש גזל גמור מגוי או דבר זה שיש חילוק השם דאם יש קידושין בזה ה״נ בזה וכ״ת ה״נ א״כ קשה למה כ׳ רמ״א לפי זה דאם קידש במשכון של גוי אינה מקודשת והוא מדברי המרדכי רפ״ק דקידושין מטעם דאמרינן בפ׳ כ״ש דישראל לא קנה משכון גוי ואמאי לא נימא גם בזה אף דלא קני מ״מ לא גרע מגזל גמור דלא הוי רק איסור ולא גזל גמור מן התורה ואמאי לא הוה מקודשת לכל הפחות ראוי להחמיר דלהוי עכ״פ ספק קידושין וצ״ע:
דברי המגיה כו׳ – ב״ש בסעיף קכ״ח הי׳ לו משכון כו׳ וצריך להודיע לה שאינו שלו אלא משכון משום דיכולה לומר אין רצוני להתקדש בדבר שאינו שלו כמ״ש לקמן בטבע׳ שאול׳ ובת״ה סי׳ ר״י בכלי ששכר כו׳ ובזה ק\לק״מ מה שהקשה בח״מ ובט״ז כו׳ עכ״ל ואנ״ל כלל לדמות זה לשאלה ושכיר׳ בשלמ׳ בשאל׳ אין לו כלל בגוף הכלי שייכות וא״כ יהיה הקידושין בטעות אם לא יודיע לה שהוא אינו שלו כי שמא תהיה סבור׳ שהי׳ שלו וכן בשכר כלי אין לו בגוף הכלי כלום כ״א שכיר הוא אצלו לימים ובהגיע הזמן ימי השלמת השאלה והשכיר׳ מחויב להחזיר בלתי שום דבר משא״כ במשכן שהוא קנוי אצלו לעולם אם לא יפדה אותו ואף אם יפדה אותו הרי הוא כמו שמוכר לו כלי זה כי צריך ליתן לו מעו׳ בעבור הכלי שלוקח ממנו א״כ הוי ממש כשלו ואין כאן טעות כלל דאטו אם קידש בכלי ואחר כך יצטרך למכור אותו מאיזה טעה שיהי נמי נאמר שהי׳ קדושי טעות שהית׳ סבור׳ שלא יוליד בה הסיבה שיצטרך למכור בפרט שהוא נותן לה המעו׳ בשביל הכלי ועו׳ א״כ למה לא כ׳ הטור דין זה כאן צריך להודיע לה שהוא משכון שדין זה הוא קודם בטור וממילא יהיה נשמע דגם בשאלה הדין כן שצ״ל שהוא שאול במכ״ש במשכון כמ״ש ואף בשאלה כתב בד״מ בשם הנ״מ והט״ז מביאו דאפי׳ אם אמרה האשה אח״כ אלו הייתי יודע שאינו שלך לא הייתי רצוני להתקדש לך אין בדבריה כלום דדברים שבלב אינה דברים כו׳ ואף שסה סותר מה שכתב בשם תשו׳ הרא״ש שם בד״מ מ״מ אפשר דדוק׳ בשאלה לא ס״ל כן להרא״ש אבל לענין משכן אף הרא״ש מודה דאפי׳ אמרה אח״כ אלו הייתי יודע כו׳ איינו מועיל כיון דקנוי׳ לו מקרי שלו כמ״ש וא״כ קידש אותה בשלו ושוב אינה מועיל דברי׳ וכמ״ש בסעיף כ׳ במי שהיה אצלו מתנה שמחויב להחזיר וקידש בו אששה מקודשת וזה מיירי שלא הודיע לה שמחויב להחזיר כמ״ש הט״ז דאל״כ יקשה מר״ס כ״ט ולא אמרינן דיכולה לומר אין רצוני לקדש בשאינו שלו וא״כ בנדון זה כ׳ רמ״א דאם קדשה במשכן של גוי דמיירי ג״כ בשלא הודיע לה שהו משכן דומי׳ דמשכן ישראל וא״כ האיך נתן לה המשכן בתורת קידושין כיון דאינו שלו הוא דמשכן של גוי אינו קנוי לו א״ו דנתכוין להחזיק בה והוי כמו גזל גוי א״כ ק׳ קושיית׳ של הט״ז והחמ״ח למה לא תהי׳ מקודשת עכד״ה). (כד) אפי׳ מלוה בשטר הטעם דכיון דהוא יכול למחול החוב ללוה לא סמכה דעתה דאשה על הקידושין דהי׳ דואג׳ שמא ימחול הוא החוב ולא מהני לה שטר שבידה לתבוע החוב.
(כה) אינה מקודשת אלא מספק ובטור כתב אינה מקודשת אלא שמין הנייר אם יש בו ש״פ מקודשת ודאי ואם לאו מקודשת מספק עכ״ל פי׳ לדבריו כיון שהזכיר השטר ומקדשת בו שמין אותו ולזה א״צ כתובה ומסירה אלא הזכירה לחוד ולא נקיט הטור כתיבה ומסירה אלא לרבות׳ דבחוב גופיה לא מקודש׳ אם אין בו ש״פ והיינו דאמרי׳ בסעיף ח׳ בשטר חוב שעליה דשמין את השטר אם הזכיר אותו ובפריש׳ כתב הטעם דהכא כיון שהקנה בכתיבה ומסירה ע״כ שמין השטר ולא דק דא במלוה שעליה לא שייך ואפ״ה שמין מצד שבשטר עצמה מקדש׳ והו׳ הדין נמי כל שהזכיר השטר. (כו) ונתן לה עתה פרוט׳ כו׳ – (וכן באם נותן לה דבר משלו לצורך המלאכה) אע״ג שהיא אמרה תחלה אתקדש לך בשכר שתעשה לי וא״כ נימא שדעת׳ היה דוקא ע״ז וכמ״ש סי׳ זה סעיף ו׳ דאם יודעת סכום הפקדון לא נתרצית כ״א על כולה שאני התם דהית׳ סבור׳ שכול׳ בעינן ממילא הכל נכלל בקידושין משא״כ כאן שבודאי כאן מלוה היא ע״כ מה שדבר׳ מחמת שכר הפעולה כמאן דלית׳ ואח״כ מה שהוסיף לה הוי קידושין שפיר ועיין מ״ש בסעיף ו׳.
(כז) במלו׳ ופרוט׳ – בטור כתב לפיכך אם אמר׳ לו עשה לי שירים ונזמי׳ ואתקדש אני לך בשכר המלאכה אינה מקודשת דישנה שכירות מתחלה ועד סוף כו׳ פי׳ דבריו כיון שאין מקדשין אלא בממון ולא במלוה גם דבר זה הוה מלוה וז״ל רש״י בפרק (האיש מקדש) דף מ״ח דמ״ד ישנ׳ לשכירות מתחלה ועד סוף כל פרוטה כשנגמר׳ נתחייב בה בעל המלאכה לפועל בשכירות עשי׳ המלאכ׳ הלכך כשמחזירין לה הו״ל מלוה למפרע ומ״ד אין לשכירות אלא לבסוף כשמחזירין לה והרי לשם קידושין הוא מוחל אצל׳ ואין כאן מלוה כשמחזירין לה עכל פי׳ דבריו דהעיקר תלוי בחזרת הפעולה דאז בא הפרעון שחייבת לו למ״ד אין שכירות משתלמת אלא לבסוף אלא דמ״ד יש לשכירות כו׳ בא עלי׳ חיוב הפרעון אע״ג דלא קבלה עדיין הפעולה אלא תכף שעושה חד ש״פ ה״ל ההוא ש״פ במלוה עלי׳ למפרע אם נותן לה אח״כ וכן כל השכירות וה״ה אם כל השכירות אינה אלא ש״פ נעשה ההוא ש״פ למלוה עליה למפרע א׳ החזר׳ אלא דלמ״ד אין לשכירות כו׳ לא הוי שם מלוה עליה עד שיחזיר לה הפעולה זו דאז חל עליהם מלוה ויכול להוציא ממנה השכירות משא״כ קודם לזה ולא אמרי׳ דחל למפרע שם מלו׳ (בחזירתו קמ״ל) (הטור) דודאי אמרינן דחל למפרע שם מלוה דכבר יש לו חוב אצלה ש״פ אחרי שעשה ש״פ (דמ״ד ישנ׳ לשכירות מתחלה ועד סוף) דומי׳ דאמרי׳ ריש בתר׳ לענין עשיית הכותל כל שיפ׳ ושיפ׳ זמניה הוא אלא דלשם אין שייך חזר׳ דהא הכותל ברשותו קאי ואינו ביד הפועל ע״כ הוה הזמן הפרעון תיכף אחר כל שיפ׳ ושיפה שעושה משא״כ כאן דכל זמן שאין מוצא מרשותו לרשות׳ לא הוה הז״פ עדיין כמו במי שחייב חוב לחברו ועדיין לא הגיע הז״פ דמ״מ שם מלוה יש בזה. ה״נ בפעול׳ זו דהז״פ תלוי בחזרה לרשות׳ ואז דוקא הוה למפרע מלוה וכן פרש״י שם אח״כ וז״ל כיון דגמרו להחזיר לו בב״ד כבר נעשה מלוה כתבתי זה לפי שראיתי בפריש׳ וז״ל דישנ׳ לשכירות כו׳ פירש״י כל פרוט׳ שנגמרו כו׳ ור״ל לאפוקי אי אמרינן אין שכירות כו׳ אז במכה האחרון בא החיוב שהיא חייבת לו ואף אם אין נותן לה באותו הפעם הכלי מ״מ מקודש׳ דאדעת׳ דהכי הסכימו תחלה אבל השתא שכבר החייבת לו כל פרוט׳ ופרוטה אפילו אם הוא נותן לה מיד בגמר מלאכה מ״מ במכה אחרונה לית בה ש״פ וכן נ״ל דמכה אחרונ׳ לית בה ש״פ דאל״כ להוי כמלוה ופרוטה דמקודשת עכ״ל ותמהתי מאד על גבר׳ רבא זה שיצאו דברים אלו מפיו דלפי דבריו למה הוצרכו בגמ׳ להמצי׳ פלוגת׳ דמלו׳ ופרוט׳ באם הוסיף נופך משלו וכ״כ הטור ג״כ בסמוך שנותן שום דבר משלו הא משכחת לה בלאו הכי דאם היה במכה אחרונה ש״פ ותו דלקמן סי׳ ל״ח יש ג״כ הך מלתא גבי אדבר עליך לשלטון כו׳ ואמרינן גם שם אם יש לשכירות כו׳. ושם ל״ש לומר שאין בדבור האחרון ש״פ ותו דהא נותן למעלה להכאה אחרונה אם ישיבה ש״פ יותר מהכאות הראשונות וזה ודאי אינו דאטו אם השכירות כולה אינו אלא פרוטה ואין שם אלא הכא׳ א׳ וכי נא׳ בזה דהיא מתקדשת דמ״מ שם מלוה יש כאן (א״כ) מה לי׳ פרוט׳ אחד או הרבה פרוטות זה אח״ז. ותו דהא רש״י כופל ומשלש דבחזר׳ תליא מלת ובעל הפרישה אינו משגיח בנתינ׳ כל עיקר אלא בהכאה אחרונ׳ ובאמת הנתינה היא דוקא הקידושין אלא הדברים כפשטן דהכל תלוי בנתינ׳ אלא דהחילוק הוא למ״ד אין לשכירות כו׳ מתחיל שם המלוה משעת נתינה ואילך וזהו מ״ש לבסוף הוה השכירות ולא למפרע בשעת הפעולה ולמ״ד יש לשכירות כו׳ הנתינה גורמת שתהיה למפרע מלוה כל פרוטה אפי׳ פרוט׳ א׳ ול״ד כאן למ״ש בפ״ק דע״ז אם הגיע לכיפ׳ שמעמידין בה ע״ז אסור לבנותה ואמרינן אם בנה שכרו מותר ומפרש התם טעמא משום דיש לשכירות כו׳ ואימת איתסר במכוש האחרון ומכוש אחרון לית ביה ש״פ התם ודאי צ״ל כן ששם הוה הגמר במכוש האחרון ואין שייך שם נתינה נמצא שמכוש אחרון הוא מהכאות הראשונות שלא היו שם גמר דאין האיסור אלא בגמר דוקא ע״כ צריך שלא יהיה במכוש האחרון ש״פ משא״כ כאן בקידושין דהכל תלוי בנתינ׳ שהיה עיקר הקידושין כנ״ל פשוט דבעל הדרישה לא דק בזה: כ׳ בתו׳ רי״ד בקידושין דף מ״ח דהא דתני׳ בשכר שאעשה עמך מקודשת כו׳ דברי התנ׳ הם אבל המקדש צ״ל בשעת הנתינה מקודשת לי בשכר הכלי זה אבל אם המקדש אמר תחל׳ רצונך להתקדש לי בשכר שאעשה לך ואמר׳ הן ובשעת נתינה לא אמר כלום אינה מקודשת כי היכא דבגט אם אומר הרי את מגורשת ממני בגט שאני עתי׳ ליתן לך שאין זה הדיבור כלום עד שיאמר לה בשעת נתינ׳ ה״ז גיטך כו׳ עכ״ל וכן מ״ש הטור בשם ר״י דכשנותן לה הכלי מתקדשת בשבח שיש לו בר וכן בהוסיף נופך משלו דמקודשת נמי בדא״ל בשעת נתינה מקודשת לי בשכר כלי זה ובמה שהוספתי עליו כצ״ל לפי התו׳ רי״ד הנ״ל ותמהתי דאיתא בגמ׳ בשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת בשכר שאעשה עמך מקודשת ואי אמרת דבשעת נתינה צריך שיאמר מחדש קידושין ממילא צריך שיאמר אז בשכר שעשיתי עמך ממילא היינו ריש׳ ולמה מקודשת ותו דרש״י כ׳ וכשיגמר ויתנו לה מקודשת ולא זכר האמירה מחדש וע׳ לקמן סי׳ כ״ט סעיף ב׳ מ״ש שם ראיה ע״כ נראה דא״צ אמירה חדשה דהא איתא בפ״ק היה מדבר עמה על עסקי קידושי׳ ונתן לה ולא פירש ואמרי׳ שם אפילו עסוקים מענין לענין סגי וזהי לפי שהדבר הקודם מורה על הנתינ׳ בסתם שהיה על קידושין כ״ש כאן שאומר בפי׳ תחל׳ שבשכר הפעולה התקדש ומ״ה בשעת נתינת׳ הכלי א״צ לומר כלום דבודאי על אמירה ראשונה סמוך אף שיש הפסק ביניהם כיון שיש אמיר׳ בפי׳ והיינו למ״ד מקודשת. (כח) דאומן קונה בשבח כלי – בטור כ׳ שגם הרא״ש ס״ל כן וכ׳ רש״ל ע״ז כאן לא דק המחבר שהיא סבר שדעת אביו כמו ר״י ור״ת דאומן קונ׳ מדהבי׳ בפ״ב דקידושין בתחלת דבריו דעת הרי״ף דאין אומן קונה כו׳ ואח״כ כ׳ דעת ר״י ור״ת דאומן קונה משמע דהכי ס״ל ולית׳ דבפ׳ הגוזל קמא נמי הביא דעת הרי״ף וכ׳ שם נמי דאין ראיה מדבריו אבל לא שחולק על דבריו ואדרבה שם הביא ראיה אחרת מסוגיות הגמ׳ לדעת הרי״ף אלא שכתב לבסוף מיהו יש לדחות ובפרק המקבל פסק להדיא כהרא״ש דאין אומן קונ׳ וכן כתב הטור בח״מ סי׳ של״ט דקבלן עובר משום בל תלין אלמא ס״ל דאין אומן קונה ואין לדחוק וליישב דהטור ס״ל דדעת אביו לפסוק לחומרא גבי קבלנות דעובר משום בל תלין משום דאין אומן קונה והכ׳ בקידושין לחומרא דמקודשת דאומן קונה כו׳ גם זו לית׳ שהרי בח״מ סי׳ ש״ז כ׳ דקי״ל דאין אומן כו׳ ומחייב לשלם אלמ׳ דקים לי׳ הכי שהרי מוציאין ממנו ע״ז ולאו ספיק׳ הוא ע״כ נראה דהמחבר לא דק עכ״ל ולא ראיתי ישוב לזה כי כל התירוצים דחוקין ואינן אמת.
(כט) ואם הכלי עדיין כו׳ – בד״מ מבי׳ דברי רבינו ירוחם כן דאם עשה כלי לאש׳ ועדיין הוא אצלו בשכרו הוה מקודשת דהוי מקדש (במלוה) שיש משכון עליה וכתב ע״ז ואע״פ שהטור כ׳ בשם הרמ״ה דוקא דמטי המשכון לידיה בתורת משכון נראה דכאן הוא מודה דכל אומן הכלי שהו׳ בידו הוי כמשכון עכ״ל ותמוה לי דא״כ אמאי אמרי׳ דמקדש בשכר שעשיתי עמך דאינו מקודשת דמשמע בגמ׳ אפי׳ אחר הנתינ׳ ליד׳ ונלע״ד דמיירי שאומר בפי׳ שתופס הכלי בשכר ע״כ הוה מלוה ויש לו משכון וזה מוכח בדבריו מדאמר ועדיין הכלי אצלו בשכרו הא בשכרו הוא מיותר אלא דמורה בזה שבפי׳ משהא אותו בשכרו.
(ל) נתן משלו כו׳ – זהו אפי׳ לדיע׳ קמיית׳ דתחלת סעיף זה. (לא) גט מספק וכן אם קידש על תנאי כמ״ש בסי׳ ל״ח סעיף ל״ה הטעם דשמא בעל לשם קידושין כיון שקידושין הראשונים אינ׳ קידושין דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וק׳ דכאן אמרי׳ דהבעיל׳ אינ׳ ע״ד קידושין הראשונים דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כו׳ ע״כ אפילו אם לא נתקיים התנאי נתקדש בביא׳ ולקמן סי׳ קנ״ז כ׳ הרמ״א דהמקדש יכול להתנות שאם תפול (לפני) היבם מומר שלא תהיה מקודשת וי״ל דכאן התנאי על העבר ויוכל לבטלו אמרי׳ מסתמא ביטלו כדי להנצל מבעילת זנות משא״כ לקמן דהוא נתכוין שלא תתעגן אשתו אחר מותו הסבר׳ היא שבודאי לא ביטלו ובעל ע״ד הקידושין הראשונים לעשות מצוה. (לב) כדי שלא להתבייש בי״ד סי׳ של״א לענין תורם שלא מדעת לא אמרי׳ כן משום דגבי תרומ׳ חייב לתרו׳ משא״כ כאן שנוטל לעצמו.
(לג) בדבר שאינו מקפיד בפרישה כתב וז״ל ר״ל שאין הבעל מקפיד עליו הוי ספק קידושין דשמא הוא ש״פ כמדי אבל אין נראה לפ׳ דאע״פ שיש בו ש״פ הוי ספק הואיל שלקחו שלא מדעת ב״ה דהא קאמר שאין מקפידין משמע שמחל לו והוי שלו לגמרי עכ״ל ודבריו אלו שלא בדקדוק דאם תפסינן בזה שהב״ה מחל ע״ז בודאי מה בכך שהו׳ ש״פ במדי מ״מ אין כאן גזל כיון שמחל (וה״ל כדידי׳ ולא היה לו לכתוב דין זה כלל כי פשוט הוא) אלא פשוט שהמחיל׳ היא בספק בזה אלא שסתם בני אדם אין רגילים להקפיד בזה ואין כאן חילוק בין ש״פ או לא.
(לד) אורח שנטל חלקו כו׳ – תמוה לי מאד האי פסק׳ דהא איתא בפ׳ כ״ה דף צ״ד אין האורחים רשאין ליתן ממה שלפניהם לבנו ולבתו של ב״ה אא״כ נטלו רשות מב״ה וכן פסק בא״ח סי׳ ק״ע וא״כ כ״ש שלא ליתן לאחרים שלא ברשות בע״ה ואמאי יוכל לקדש בזה וע״כ נראה דאין כאן קידושין ודאי אלא ספק כנ״ל ברור:
דברי המגיה כ׳ ב״ש בס״ק מ״ג אורח כו׳ – אף ע״ג דאיתא בת״ח סי׳ ק״ע אורחים אין רשאים ליתן לבנו כו׳ צ״ל לבנו לא יתן אבל לקדש בו אשה וכן ליתן זה לזה ע״ש בב״ח וט״ז כ׳ מכח קושי׳ זו דאינו אלא ספק עכ״ל וא״י מה עלתה על דעתו דודאי אם על בנו מקפי׳ כ״ש על אחר דהיינו לקדש בו אשה וב״ח לא כתב רק ליתן זה לזה רשאים דאינו מקפיד כיון שזימן אותם וכן כתב הב״י בסי׳ קס״ט בשם ר״י בפ׳ אלו דברים אבל מי שלא זימן בודאי אין רשאי ליתן לו דמקפיד דהוא כ״ש מבנו שהוא מקפיד אכן נ״ל באם קידש בו בתו של בע״ה דאיכא תרתי לטיבותא אפשר דמקודשת וזה מיירי רמ״א עכד״ה. (לה) שאין רצונ׳ להתקדש כולי נראה דאם גילה שחצי הוא של שותפות מקודשת דלא סמכה דעתה רק על החציח שלו והו׳ ש״פ דומי׳ דהמקדש במלוה ופרוטה דאין דעתו רק אפרוטה. (לו) השואל חפץ מחבירו – בטור הביא תחילה דבעי בעל העיטור דיש בזה מחלוקת (דאיכא מ״ד) דס״ל דדמי׳ למתנ׳ על מנת להחזיר פי׳ כאילו נותן לה מתנה ע״מ להחזיר דקי״ל בסי׳ כ״ט דאינה מקודשת דדמי׳ לחליפין ואין אשה נקנית בחליפין ה״נ במה הוא מקדש׳ בדבר ששאול בידו אף ע״פ שהוא מודיעה שזהו שאול בידו דאל״כ ודאי אינה מקודשת דקי״ל אין השואל רשאי להשאיל דכיון שצריכה להחזיר גם בשאלה דומה למתנה ע״מ להחזיר לו (ואיכא) מ״ד כיון דסתם שאל׳ ל׳ יום ממילא גם ביד׳ תהיה ל׳ יום וה״ל כאומר הנא׳ זו שיהיה בידך לצרכך ל׳ יום בזה אקדש אותך ואינו דומה למתנה ע״מ להחזיר דשם אין זמן קבוע לחשרה ואע״ג דכתב בח״מ סי׳ קי״א דהמקבל מתנה ע״מ להחזיר יכול לעכב המתנה אפי׳ לזמן מרובה שיכול לומר לזמן מרובה אחזיר לך מ״מ כיון שאין זמן קצוב ה״ל בכל שעה עליו חיוב להחזיר משא״כ בל׳ יום דשאל׳ דאותו זמן ה״ל כממכר כדאמרי׳ בשכירות דכל ימי השכירות הוי כממכר ה״נ בשאלה אפי׳ בסתם הוי כמפרש ל׳ יום ובמפרש כ״ע מודים דמקודשת וכמ״ש רמ״א דס״ל דאם אומר בהנאה זו שאתה נהנית כו׳ ואח״כ הביא הטור דעת הרא״ש כמ״ש כאן בש״ע דאם הודיע למשאיל שיקדש בו (והודיע לאשה שהוא שאול עד זמן פלו׳ זה אינו בטור ובאמת א״צ לזה כשיודע המשאיל שיקדש בו) אז מקודשת בכל ענין דאנן סהדי שגמר בלבו ליתן לו באותו ענין שמועיל לקידושין כו׳ ועמ״ש מזה בא״ח סי׳ י״ד שיש לתמוה ע״ז וכ׳ בד״מ ואחרי שהגאונים חולקין בדין המקדש בטבעת שאול טוב ליזהר שלא לקדש בו וכן משמע בהג״ה מרדכי דקידושין אבל כבר פשוט המנהג לקדש בטבעת שאול כדי לקדש בו.
(לז) והודיעו שרוצה לקדש כו׳ – בת״ה בסי׳ ר״י כ׳ הא דבעינן שיודיעה היינו שלא תהא סבורה שהיא שלו ולא תתקדש אלא בטבעת עצמו אבל אמר בפי׳ שמקדשה בהנאת קישוט אע״ג שלא הודיעה הוי קידושין גם מ״ש הרא״ש שצריך שיתן לו רשות להשאילו היינו דוק׳ לכתחל׳ אבל דיעב׳ אפי׳ לא נתן רשות הוי קידושין אמנם בפסקי מהר״פ מסתפק בדבר.
(לח) וקידש בו בד״מ אית׳ אם קדשה בהנאות קישוט לבד לכ״ע הוי מקודשת אבל אם (קידש) באותו דבר עצמו לדברי התו׳ שבפ׳ הזהב די״ל דלא אמרי׳ שכירות ליומא ממכר הוא אלא גבי אונאה לא הוי קידושין אע״ג דידע׳ דמושכר הוא אצלו ומהרי״ח כ׳ דהוה קידושין כך מסקנת מהרא״י בת״ה סי׳ ר״י כ׳ הרא״ש בתשו׳ כלל ל״ה סי׳ ח׳ דסתם המקדש בטבעת שאול בגופו קאמר שהאשה סבור׳ שתשאר הטבעת בידה ולדעת כן נתקדשה לו עכ״ל בהגהות מרדכי דקידושין כ׳ ואפי׳ אמרה האשה אח״כ אלו הייתי יודע שאינו שלך לא הייתי רצוני להתקדש לך אין בדבריה כלם דדברים שבלב אינו דברים ע״ש שהאריך בזו עכ״ל וזה סותר למ״ש בשם תשו׳ הרא״ש (דהרי המ״מ כ׳) אפילו אמרה אלו הייתי יודע כו׳ וראוי לכל מסדר קידושין באם יש חשש שהטבעת אינו שלו יחקור אחר זה ויצוה שהמשאיל יתננה במתנה. (לט) והלך המקבל וקידש כו׳ – דדוק׳ אם קידש האשה שהיא תחזיר לא הוי קידושין דדמי׳ לחליפין משא״כ בזה שבקידושין לא הזכיר ל׳ חזרה אע״פ שצריכה אח״כ להחזיר.
(מ) הרי זה מקודשת – בטור סיים רק שיחזיר המתנה למי שנותנו לו או דמיו עכ״ל פי׳ שיחזיר ויקנהו מאשתו או יתן הדמים למשאיל. (מא) באיסורי הנאה דעת הרא״ש שאם יש צד דאוריי׳ או בחמץ או בזמן אינה מקודשת אבל באין צד דאוריי׳ מקודשת והרמב״ם ס״ל אפי׳ באין צד דאוריי׳ אינה מקודשת וספק הש״ע דהוי ספק בצדדי שניהם דרבנן ובטור כ׳ בם הרא״ש כגון חמץ בשעה ששית צ״ל חמץ דרבנן בשעה ששית כנלע״ד ומתורץ תמיה׳ ב״י שכ׳ דברי רבינו סתומים מי שמצא מציאה והיא תוך ד׳ אמות ובא אחר והגביה אותה דקיי״ל דד׳ אמות של אדם קנוי לו היא תקנת׳ דרבנן כדאית׳ פ״ק דב״מ דף י׳ ואם הלך זה שקנה בד׳ אמות המציאה וקידש בה אשה היה לנו לו׳ דאינה מקודש׳ כיון דמן התורה אותה המציאה היא של המגביה דיאן ד״א קונות מן התורה וא״כ ה״ל גזל בידו אלא מדרבנן הוי של בעל ד״א ולמה תהיה מקודשת לבעל ד״א וכ״ת ה״נ דאינה מקודשת לו ז״א דלא מצינו בשום מקום דזה לא יהיה קידושין אלא אדרב׳ אמרו בסתם שד״א קונין לו ממיל׳ הוה ממש כשאר ממונו לכל מילי אע״כ לו׳ דרבנן יש להם כח לעשו׳ ממין שאינו שלו ע״פ דין תורה כשלו מטעם דין הפקר ביד והפקיעו ממון של זה המגביה מציאה וכן לענין גט דתיקנו רבנן דד״א קונין לאשה משום עיגונ׳ כמ״ש התו׳ בב״מ דף י׳ נמצא דהוי גירושין אפילו נגד תורה וא״כ ק׳ ה״נ לענין איסור הנאה דרבנן יהיה כח ביד חכמים להפקיע ההנאה מזה ויהיה כמו איסור הנאה דאוריי׳ ותו דהרא״ש בתשו׳ תחלת כלל ל״ה כ׳ שאם ב״ד התקינו שכל קידושין שיהיה בלא אבביה ואמה שלא יהיה חלין כו׳ דאם עבר ע״ז א׳ דלא (הוי) קידושין דהפקיעו רבנן את המעות ממנו ואע״פ שרמ״א הביא בסמוך דלא הוי אלא חשש קידושין מ״מ היינו לחומר׳ אבל לא לקול׳ וא״כ ה״נ בהאי איסור הנאה דרבנן וכן בקידושין במתנה ע״מ להחזיר ר״ס שאח״ז דאפקיעו רבנן ועשו מעות הפקר ולא הוי קידושין ובתשובת הרשב״א סי׳ אלף קס״ו משמע באמת מהא דחמץ דבאיסור דרהנן אמרי׳ שמטעם הפקר אין קידושין כלל בכל איסור רבנן וצ״ע למעשה. רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

Tur

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון